מחשבות בעקבות הכתבה הקודמת על הביקור בתערוכת אוטומטור
פוסט אורח מאת דרור כהנוביץ׳
נדמה שעולם הרכב הישראלי התקדם רבות בשנים האחרונות בכל התחומים. בעשורים האחרונים חלה התקדמות אדירה בהיצע הדגמים הנמכרים בישראל – ממכוניות מיני זעירות וחסכוניות ועד למכוניות-על שעולות מליונים, מכוניות ספורט, ספורט-פנאי, קטנות ספורטיביות, קטנות חסכוניות, משפחתיות קטנות-גדולות, משפחתיות גדולות-קטנות, מיניוואנים קטנים, מינוואנים גדולים. הכל נמכר בישראל כמעט ומדי שנה נשברים שיאי מכירות.
הצרכן הישראלי הפך להיות מתוחכם יותר מזה של שנות השמונים שקנה ׳סובארו׳ כי זה מה שהשכן שלו קנה. מונחים כמו בקרת יציבות, דירוג זיהום אויר וצריכת דלק הפכו להיות מונחים מרכזיים בבחירת רכב חדש, לא רק אמינות וסחירות בשוק המשומשות. פעם יבואני רכב העדיפו להציג בפני הצרכן הישראלי רדיו-דיסק מקורי על פני מערכות בטיחות כמו בקרת יציבות ו-ABS. היום כבר הרוכשים מתעניינים בכמות כריות האויר, ברמת הבטיחות האקטיבית של כל רכב ובציון שהשיג במבחני הריסוק של Euro NCAP.
נדמה שדבר אחד כמעט שלא התקדם – נושא היחס לנשים בשוק הרכב הישראלי.
נדמה שהיבואנים הישראליים לא סופרים את הנשים בבואם לפרסם מכוניות ולהציגן, ואם הם כבר פונים לנשים, הם ישתמשו בשפה אחרת מהשפה שמופנית לגברים, הם יתארו וידגישו תכונות אחרות ברכב, וכך ימתגו את הרכב כרכב ׳נשי׳. רכב שטח תמיד יתואר כגברי וחזק, מכונית סופר מיני תמיד תתואר כנוחה, רכה וחסכונית. מונחים מעולם ההחפצה הנשית יופיעו כשמדובר במכונית ספורט, שתמיד תוצג כאשה סוררת הדורשת אילוף, הפרסומת תתעכב על הקוים הנשיים של המכונית, על קו החמוקיים הנחשק ועל התנהגות הכביש שלה – ״הלב שלך בנוי למנוע כזה?״ – שואלים בהונדה, ו״זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי״ – אומרים לנו באלפא רומיאו.
לדוגמה, טויוטה פריוס החסכונית מתוארת בפרסומות בלשון נקבה – ״ההיברידית המתקדמת ביותר מאז הפריוס״, כמו גם טויוטה קורולה – ״המכונית האהובה בישראל״, בעוד שרכב השטח קיה ספורטאז׳ יתואר בלשון זכר – ״אי אפשר לעמוד בפניו״. כשיבואן סוזוקי רוצה להציג את רכב הפנאי ויטרה כרכב רך ונעים הוא מציג אותה בלשון נקבה – ״לא דומה לאף אחת״, כשיבואן אופל רוצה להציג את האדם החדשה הוא מכנה אותה ״הסטייליסטית של החבורה, אורבאנית, תוססת ומדהימה מבפנים ומבחוץ״.
יבואן הרכב הממוצע בישראל סבור שמי שבוחר את המכונית במשפחה הוא הגבר, בן הזוג או האבא, ולכן צריך לדבר בשפה שמדברת אליו. תעשו ניסוי – תכניסו גבר שיתעניין ברכב לאולם תצוגה, ונציג המכירות יתחיל לדבר על כוחות סוס, מערכות בקרת יציבות ורמת זיהום. תכניסו אשה ונציג המכירות יתחיל להסביר לה כמה הרכב קטן ונוח לחניה, וכמה קל להכניס את הקניות ואת עגלת התינוק לתא המטען הענק.
נכון, התקדמנו מעט מהתקופה שבו יכולנו לראות נשים שרועות על מכסה מנוע בפרסומות למכוניות, ועיתוני רכב כמו ׳אוטו׳ ו׳טורבו׳ ז״ל כבר לא מצלמים נשים חשופות חזה כמו בשנות השמונים. ב׳טורבו׳ זו היתה כתבה על מכוניות פתוחות בתחילת שנות השמונים שעשתה שימוש במונח ‘topless׳ כתירוץ להציג נשים חשופות חזה במכוניות פתוחות, ב׳אוטו׳ זה היה מבחן משווה לצמיגים שהציג דוגמנית ׳לבושה׳ בשני צמיגים בלבד על שער המגזין. היום פרסומאים חוששים לפרסם דברים כאלה בפרסומות לרכב, אבל עושים זאת בדרכים מעודנות יותר.
בכלל, עיתונאי רכב, רובם גברים, עדיין כותבים לקהל הגברי ומשתמשים במטאפורות המוכרות מתחום ה-BDSM או משחקי שליטה. למרות שרוב הכתבים כבר הפנימו מה זה פוליטיקלי קורקט, עדיין אפשר למצוא פנינירם כמו ״היא דורשת שינהגו בה חזק בסיבובים ורק אז מתחילה להעניק אהבה״, במבחן למכונית ספורט. הנה לדוגמה פסקה מתוך מבחן למכונית מרצדס AMG C63 מתוך גליון ׳אוטו׳ 360, פברואר 2016, מאת אלי שאולי:
״והשאלה היא כמובן ״מה יקרה כשתנאי הכביש יהיו בעייתיים יותר או בפניות?״ – והתשובה פשוטה-אך-מורכבת: ״יקרה הכל, יקרה מה שתרצה״. מצד אחד, כאשר הצמיגים חמים והמהירות עולה, האחיזה גבוהה יותר – ובאופן מורגש. מצד שני, על כביש שאינו מושלם, אפילו ב-160 בקו ישר, ניתן להרגיש בעיטות קלות מהישבן כשלוחצים על המצערת. כן, המכונית הזו יודעת לנענע ישבן גם בקצב הזה. אל העיקולים ניתן להגיע בדרך אחת אבל עם כמה גישות. ה-C63 יכולה לצלוח אותם בקצר מהיר במיוחד ועם זאת בטוח וזורם. אבל ניתוק חלקי של בקרת היציבות ואגרסיביות עם המצערת מייצרים שיעור בדרמה ומפגינים ש-AMG, בניגוד למה שעושה מרצדס בדגמיה הרגילים, נותנת חופש לא מבוטל לאחוריים. ושלא יהיה לכם ספק; הם, האחוריים, עושים בזאת באופן שהוא מאוד לא פוליטיקלי קורקט. ברגעים כאלה אני שואל את עצמי עד לאן נגיע עם ניתוק מלא יותר. אבל השלב הבא בהררכיית הניתוקים גורם להבין עד כמה נכון מתנהגת המכונית; היא יכולה לפסוע, אבל מיידעת תוך כדי, עושה זאת באופן הדרגתי ואינה מתפרעת באופן מוגזם. בניגוד למה שנראה ברגע הראשון החוויה הזו פחות פרועה מהצפוי, ומאוד מהנה – בתנאי שאתם זוכרים, כל הזמן(!), שמדובר בכל זאת בחיה רעה״.
המכונית מדומה כאן לחיה רעה, לאותה אשה פרועה וסוררת שצריך לאלף אותה, פאם פאטאל. היא תזכיר לכם מי היא באמת על ידי נענוע הישבן, בתגובה ללחיצה. מכונית ספורט היא לא האשה שאותה מביאים לאמא, היא הרומן הסוער, היא מפרקת המשפחות, זו שתנהל איתך רומן ותסכים לעשות איתך דברים שלא חלמת לעשות עם אשתך. ״יקרה הכל, יקרה מה שתרצה״, מבטיח לנו הכתב.
אחת הבעיות היא שאין בישראל כמעט עיתונאיות רכב. התחום נשלט על ידי גברים, שכותבים לגברים. אין כמעט נשים בתחום, ואם כן הן בתפקידי גרפיקאיות ומעצבות בעיתוני הרכב. שתי דוגמאות יוצאות דופן מהשנים האחרונות הן ענת דניאל-אלסיבוני שכותבת בבלוג ״מלכת הכביש״, ותהילה גבאי-דויטש, באתר הזה, אוטול׳ה, שמבקש לשנות תפיסות וסטריאוטיפים לגבי נשים ורכב. הפעם הראשונה שקראתי מבחן דרך למכונית ומצאתי התייחסות לגובה הדלת האחורית כשהיא פתוחה, שמקשה על נשים, שבדרך כלל נמוכות יותר, להגיע לדלת ולסגור אותה, היתה באתר הזה.
למה זה בעייתי? כמו שאמר ראש ממשלת קנדה, ג׳סטין טרודו, לעיתונאים ששאלו אותו למה הוא מתעקש ש-50% מהממשלה שלו תורכב מנשים – ״Because it’s 2016״, כי אנחנו ב-2016, והעולם השתנה, ונשים אינן רק קישוט לרכב בתערוכה, הם מקבלות החלטות עבור משק הבית, כולל איזו מכונית לקנות. סוג הרכב משנה להן, התנהגות הרכב על הכביש משנה להן, לא רק הצבע, קלות החניה וגודל תא המטען.
נשים הן קהל יעד משמעותי בבחירת מכוניות, והגיע הזמן שהיבואנים יפנו אליהן. הגיע הזמן שנשים יפסיקו להפנים את המסרים הסמויים והגלויים שהחברה מעבירה להן, שרכב הוא תחום גברי, שאת צריכה גבר איתך בבואך לסוכנות רכב, למוסך או למכון הרישוי. אנחנו בעיצומה של תחילת מהפכה נשית בתחומים רבים, בואו לא ניתן לה לפסוח על תחום הרכב.
הכותב קורא עיתוני רכב משנת 1980, חובב רכב, ובין השאר כותב בבלוג ״אב במשרה מלאה״, נוהג במיני קופר ובטוח בגבריות שלו.